באלו השדיים
אני מניקה כבר מעל שנה וחצי. אני לא מחפשת מחיאות כפיים או פרס על זה, אבל בטח שלא רוצה לראות את הרמות הגבה שלכם או לשמוע כמה שזה מוגזם, מיותר או פטתי. כמו שאני (וגם אתם) נמנעת מלשפוט את מייבשות החלב בכדורים כי לא נאה להם ל"הרוס" את המרפסת, או אלו שבגלל שהיה קצת (או הרבה) קשה ויתרו על חווית הההנקה, כך אני גם מצפה מהסביבה להפסיק לדחוף את האף שלה לתוך הציצי שלי, גם אם אני בוחרת להניק בפומבי בלי להתחבא או להתבייש בזה.
לפני הלידה קראתי המון על הנקה, על כמה חשוב להניק בלבד בחצי השנה הראשונה וכמה מומלץ להניק מינימום שנתיים והחלטתי להניק כי זה הדבר הכי טבעי שיש. למעשה לא החלטתי את זה, פשוט זרמתי עם זה. זרמתי יותר נכון בהמשך, כי ההתחלה לא באה בקלות, למרות שמרגע שהגיחה לאוויר העולם היא התחברה לשד ולא עזבה אותו במשך שעה וחצי.
בימים הראשונים בבית החולים מצאתי את עצמי יושבת וסוחטת טיפות קולוסטרום לכפית. גאיה נולדה במשקל נמוך יחסית וכיוון שכל יום מבצעים שקילה ומודדים אותם ללא הרף, ברגע שהיא ירדה יותר מעשרה אחוזים ממשקל הלידה שלה (שזה סוגשל קו אדום), החלו ללחוץ עלי להוסיף לה תמ"ל. "החלב שלך לא מספיק" ציקצקו האחיות והורו לי לתת בקבוק אחרי ציצי.
לא אהבתי את זה בכלל. לא נראה לי טבעי לתת לתינוק תמ"ל למרות שמליוני תינוקות גדלו על זה ואף גדלו בסדר גמור. אז הלכתי למפגש בנושא ייעוץ הנקה שניתן ליולדות בביה"ח ושם אמרו לנו שאם התינוק לא יונק מספיק יש לסחוט כ-10 טיפות בכל שלוש שעות ופשוט לתת להם את זה בכפית. אחר כך הפטנט הזה עזר לי גם עם הגודש הנורא שקמתי אליו 3 ימים אחרי הלידה כשהקולוסטרום הפך לחלב של ממש.
אני אוהבת להניק, לא אשקר. אם זה בגלל החיבור הבלתי אמצעי הזה ביני לבין גאיה, חיבור פרטי שלנו שאין לה או לי עם אף אחד אחר או אם זה בגלל ההורמונים שמופרשים בזמן ההנקה וגורמים לתחושת אופוריה, ממש כמו סטלה טובה מחומר רפואי. יחד עם זאת יש לכך מחיר, יש שיאמרו מחיר כבד, אבל לי אין שום בעיה לשלם אותו.
תגובות אחרונות