מאמא שיימינג
גיל שנתיים הנורא. הזהירו אותי ממנו הרבה, השתטחויות, סרבנות, בכי וצרחות… כל החגיגה אצלנו עכשיו בפול פאוור. אבל אף אחד לא הזהיר אותי מהסביבה שתמיד מטריחה עצמה להתערב בעניינים לא לה. רק לפני שבועיים גאיה חגגה יומולדת שנתיים. במקום להגיד איך הזמן טס, חשבתי על כמה דברים ושינויים עברנו בשנה האחרונה ולא האמנתי שכל זה קרה בשנה אחת תמימה. לפי השכנים שלי אגב, סימני גיל שנתיים החלו לפי חודשיים. תיכף נגיע לזה.
מעבר לשינויים וההתפתחות של גאיה, כל הסביבה שלה השתנתה והשינוי הזה הביא איתו לא מעט אתגרים והתמודדויות לא פשוטות. אבא שלה ואני נפרדנו. הוא נשאר במרכז, אני חזרתי אחרי למעלה מעשור לגור בצפון, קרוב להורים כי זה לא פשוט לגדל ילדה לבד וכי הרבה יותר זול לחיות פה. גם החינוך כאן מעולה ואיכות החיים הרבה יותר גבוהה. לשמחתי אני עובדת מהבית כך שלפחות דבר אחד יציב בחיים היה ונשאר למרות כל הטלטלות.
פעם בשבועיים גאיה הולכת לישון אצל אבא שלה. זה לא קרה מיד עם המעבר כי פחדתי. פחדתי לא להיות לידה, לראות איך וכמה היא אוכלת, להרדים אותה, לקלח אותה וחס וחלילה לפספס משהו חדש שהיא עושה. אבל כשהרגשתי ששתינו מוכנות לזה עשינו ניסיון שעבר בהצלחה ומאז כבר כמה חודשים שהיא אצלו כל שבת שניה. כשהיא חוזרת ממנו אני מתמודדת כל פעם מחדש עם בעיות השינה שלה, שרק לא מזמן הסתדרו קצת אחרי שעברנו לצפון.
היא כבר הלכה לישון לבד, אחרי תהליך ארוך של ניתוק ההנקה מההרדמות, ישנה לילות שלמים ואני קצת חזרתי להיות בנאדם. אבל עכשיו, כשהיא חוזרת ממנו, בשני הלילות הראשונים זו קטסטרופה. בכי וצרחות אימה, לפעמים שעה לפעמים שעתיים, לעתים יותר. אני מרימה, מחבקת, שרה לה שירים ויושבת לידה במיטה ומלטפת אותה דקות ארוכות, שעות. אם לרגע אני מפסיקה הכל שוב חוזר על עצמו, ככה עד שמתישהו היא מתעייפת מעצמה ונרדמת. אני אגב חוזרת לעבוד לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה בגלל כל הסיפור הזה.
כל מי שסיפרתי לו על זה אמר שהיא כבר ילדה גדולה ושאני אתן לה לבכות עד שתרדם ושזה לא עוזר מה שאני עושה אלא גורם לתלות בי ובחוסר היכולת שלה לישון לבד. לא ממש הסכמתי עם זה אבל החלטתי לנסות. גם כי הייתי אחרי 5 ימים עם חום 39 ואפשר לומר שהייתי די סמרטוט, ולהרים אותה כל רגע היה פיזית בלתי אפשרי.
אני וגאיה בגיל שנתיים. כולה 30 שנה הפרש. דומות?
אז למחרת יום ההולדת שלה הגענו לשיא. שיא השיאים של הצרחות. אחרי שעתיים וחצי גם אני איבדתי את זה קצת וצעקתי ש"אמא לא באה יותר לחדר" וטרקתי את הדלת. קורה.. אני שונאת את עצמי שאני מגיעה למצבים האלה, אבל כולנו בני אדם ומסתבר שגמני… וכל מי שמכיר אותי יודע שיש לי סבלנות מברזל בכל מה שקשור אליה אבל גם ברזל יכול להתעקם לפעמים. בקיצור, שכנה אחת התקשרה לבעלת הדירה שלי שגרה מתחתיי והחליטה להגיד לה שאני מתעללת בילדה.
השכנה שאומרת שאני "בת בית אצלה" יצאה החוצה והתחילה לצרוח עלי שאני מתעללת בילדה ושאני מרביצה לה ושאני אהרוג אותה ועוד שלל דברי בלע מטופשים. מדובר באמא ל-5 ילדים, שני הקטנים שלה שורצים אצלי בדירה לא מעט, ובכייף! הם מזמינים אותי לאכול איתם, אנחנו מחליפות חיתולים ותרופות לקטנים ואני מקפיצה את הילדות הגדולות שלה לעיר פה ליד או לוקחת אותן אם אני בסביבה. סה"כ יחסי שכנות טובים פלוס, אבל מסתבר שכל זה לא הספיק בשביל שהשכל הישר שלה יחשוב אולי לעלות אלי, או להתקשר, לשאול אם הכל בסדר או אם אני צריכה עזרה חרמנא ליצן.
במקום זה היא יצאה החוצה, באמצע הקיבוץ והטיחה בי האשמות תוך כדי צרחות היסטריה שאני מתעללת בילדה שלי. לשכנים המבוהלים שיצאו החוצה היא סיפרה איך היא רועדת מפחד והמשיכה וצעקה שהיא מתקשרת לאמא שלי. אם חשבתי שלראות את גאיה משתטחת בקניון זו בושה אז זה כלום לעומת הבושה והעלבון שהרגשתי באותו רגע. בראש שלי כבר ראיתי איך כל הקיבוץ הולך לדבר על זה מחר כי זה מסוג הדברים שרצים כמו אש בשדה קוצים, הלב שלי גם ככה מפורק מיזה שאני לא מצליחה להרגיע אותה בשום צורה ושאני צריכה לצעוק עליה לשים ראש במיטה כי רק ככה היא איכשהו מקשיבה, וכדי שהמטומטמת הזאת לא תתקשר לי למשטרה נאלצתי להרים את גאיה על הידיים ולהחזיק אותה שעה ארוכה עד שתרדם. הלך לי הגב, שוב.
למחרת כשהלכתי להוציא אותה מהגן, הבן של השכנה רץ אלי וחיבק אותי וביקש לבוא אלי. אמא שלו גימגמה איזו סליחה ואני הסברתי לה שזה היה מאוד מעליב וחציית קו אדום מבחינתי. לא צעקתי עליה למזלה כי הייתי כבר אחרי הסערה, אבל בחיי שבא לי עדיין לצרוח על החצופה הזאת שכל היום צורחת על הילדים שלה… אבל לשמוע אותי מרימה את הקול (ולא צרחתי ממש, בכל זאת אני אשכנזיה), היא לא יכולה לסבול. או שאולי הפריע לה לשמוע בכי של תינוק.
החלטתי שזה לא מעניין אותי. הפעם על אמת, פשוט לא מעניין אותי מה אנשים חושבים, איזה הערות הם מעירים או איזה עיצות יש להם לתת. אני יודעת שאני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, שאני אעשה הכל, אבל הכל בשביל שלילדה שלי יהיה טוב, גם אם זה מתיש, מתסכל, מגביל ובא על חשבוני. אני מקבלת את זה באהבה גדולה כי באמת שגאיה היא הדבר הכי טוב ומופלא שעשיתי בחיים שלי.
וכן, אני עדיין מניקה. זדיינו!
תגובות אחרונות