באלו השדיים
אני מניקה כבר מעל שנה וחצי. אני לא מחפשת מחיאות כפיים או פרס על זה, אבל בטח שלא רוצה לראות את הרמות הגבה שלכם או לשמוע כמה שזה מוגזם, מיותר או פטתי. כמו שאני (וגם אתם) נמנעת מלשפוט את מייבשות החלב בכדורים כי לא נאה להם ל"הרוס" את המרפסת, או אלו שבגלל שהיה קצת (או הרבה) קשה ויתרו על חווית הההנקה, כך אני גם מצפה מהסביבה להפסיק לדחוף את האף שלה לתוך הציצי שלי, גם אם אני בוחרת להניק בפומבי בלי להתחבא או להתבייש בזה.
לפני הלידה קראתי המון על הנקה, על כמה חשוב להניק בלבד בחצי השנה הראשונה וכמה מומלץ להניק מינימום שנתיים והחלטתי להניק כי זה הדבר הכי טבעי שיש. למעשה לא החלטתי את זה, פשוט זרמתי עם זה. זרמתי יותר נכון בהמשך, כי ההתחלה לא באה בקלות, למרות שמרגע שהגיחה לאוויר העולם היא התחברה לשד ולא עזבה אותו במשך שעה וחצי.
בימים הראשונים בבית החולים מצאתי את עצמי יושבת וסוחטת טיפות קולוסטרום לכפית. גאיה נולדה במשקל נמוך יחסית וכיוון שכל יום מבצעים שקילה ומודדים אותם ללא הרף, ברגע שהיא ירדה יותר מעשרה אחוזים ממשקל הלידה שלה (שזה סוגשל קו אדום), החלו ללחוץ עלי להוסיף לה תמ"ל. "החלב שלך לא מספיק" ציקצקו האחיות והורו לי לתת בקבוק אחרי ציצי.
לא אהבתי את זה בכלל. לא נראה לי טבעי לתת לתינוק תמ"ל למרות שמליוני תינוקות גדלו על זה ואף גדלו בסדר גמור. אז הלכתי למפגש בנושא ייעוץ הנקה שניתן ליולדות בביה"ח ושם אמרו לנו שאם התינוק לא יונק מספיק יש לסחוט כ-10 טיפות בכל שלוש שעות ופשוט לתת להם את זה בכפית. אחר כך הפטנט הזה עזר לי גם עם הגודש הנורא שקמתי אליו 3 ימים אחרי הלידה כשהקולוסטרום הפך לחלב של ממש.
אני אוהבת להניק, לא אשקר. אם זה בגלל החיבור הבלתי אמצעי הזה ביני לבין גאיה, חיבור פרטי שלנו שאין לה או לי עם אף אחד אחר או אם זה בגלל ההורמונים שמופרשים בזמן ההנקה וגורמים לתחושת אופוריה, ממש כמו סטלה טובה מחומר רפואי. יחד עם זאת יש לכך מחיר, יש שיאמרו מחיר כבד, אבל לי אין שום בעיה לשלם אותו.
אז הציצים היפים שהיו לי קצת איבדו צורה. לעומת זאת הם גדלו ואם הייתי יודעת שזה מה שיביא אותי לקאפ C המיוחל הייתי נכנסת להריון כבר מזמן. אז אני "כבולה" אליה ולא יכולה לצאת לחופשה של כמה ימים, אבל בנינו – אני לא יכולה לחשוב עדיין על יום אחד בלי לראות אותה (לא כרגע לפחות) או לילה אחד בלי לישון איתה, או בוקר אחד בלי להתעורר איתה.
עד כה הצלחתי להתמיד בחצי שנת הנקה מלאה בלבד מאז שנולדה (חוץ מהפעמיים שנתתי לה תמ"ל מהלחץ שהיא מאבדת משקל כשרק נולדה) ואני מתכננת להניק אותה לפחות שנתיים כהמלצת אירגון הבריאות העולמי. למעשה אני לא רואה עדיין את הסוף של ההנקה בטווח הקרוב כי היא בדיוק נכסה לגן, וכידוע – כשהם נכנסים לגן הם נהיים חולים ומדביקים אחד את השני כל הזמן, כך שזה די אידיוטי להפסיק דווקא עכשיו משהו שמעביר נוגדנים, ויטמינים ומחזק את המערכת החיסונית.
אני לא יודעת עד מתי אני אניק, אני רק יודעת שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד ושזו תהיה החלטה שלי או אולי של גאיה, כי ברגע שזה לא יתאים יותר לאחת מאיתנו זה פשוט ייגמר. בנתיים טוב לנו ונחוץ לנו ואין לנו שום עיניין לשים לזה סוף. אז הבא שיגיד לי שאני צריכה להפסיק להניק, שלא יתפלא אם הוא יקבל שפריץ ישר לתוך הלבן של העין!
היו כתבות שער פרובוקטיביות בלי סוף לפני שנה בארה'ב עם תרגומים שלהם ב'הארץ' על אמהות שמניקות גם עד גיל שלוש ויותר.. תניקו, אל תניקו, בכיף, על מה הסיפור פה?
אני לא מבינה למה זה בכלל נחשב פרופוקטיבי…